וזה עוד טרם פרישה  / מיכאל פז
(דצמבר 2006)

נושא הפרישה מהעבודה מעסיק אותנו ככל שאנו מתקרבים לגיל הפרישה. כיום מכירים בחשיבות ההתכוננות לצעד הגדול הזה בחיינו וקימות סדנאות הכנה לפרישה וחברתי דליה אף הקימה אתר בו היא עוסקת במה שהיא מכנה: גיל-מהות.

בתקופה האחרונה צימצמתי את היקף מישרתי ואת מוטת האחריות שלי באירגון כהתחלה של התכוננותי לפרישה מוקדמת לגימלאות. כשאני נשאל במה אני עוסק, אני מציין, שניהלתי צוות במשך שנים, צוות גדול של 17 עובדים! כמובן שצוות של 16 עובדים הוא כבר צוות קטן ושל 15 – הוא ממש קטנטן! לא הייתי חותם שלא מניתי את עצמי בכלל ה-17 ומדוע לא? הרי הכי קשה הלה לנהל את עצמי על כל מורכבותי!

נושא זה מחזיר אותי כ-40 שנה לאחור:
ישבתי בהרצאה בקורס ביולוגיה לפסיכולוגים באוניברסיטת בר-אילן והאזנתי להרצאה מרתקת של פרופסור אורח מארצות-הברית. כמובן שאני לא סטודנט סתם כך! יגעתי ומצאתי שאלה "חכמה" ואחרי שהתגברתי על דפיקות הלב ותחושת המחנק בגרון, הרמתי את ידי והצגתי את שאלת המחץ. הפרופסור הקשיב בסבלנות ואז אמר: אני מבחין בין שני סוגי שאלות; האחד נוגע לדברים שנלמדים ודורשים הבהרה והשני – לצורך של הסטודנט להפגין ידע וחוכמה ושאלתך היא מהסוג השני!
האדמתי כעגבניה בשלה וידעתי כמה שהוא צדק. כמובן שהערכתי אליו רק גברה ועשיתי הכל כדי לסיים את הקורס שלו בהצטיינות.

והנה עברו שנות דור ואני נאחז בסמלי סטטוס כדי שלא יקרה חלילה שיחשבו שאני סתם מישהו. יוסי בנאי ז"ל ותיבדל לחיים ארוכים וטובים רבקה מיכאלי, טרודים בשאלה כיצד ידעו כל הסובבים אותם שהוא מהנדס והיא אשת מהנדס ואילו אני כבר טרוד בבעיה: איך בעתיד ידעו שהייתי מישהו?! איך ידעו שאני כוכב העבר או לפחות כוכבון (או – כוכבית!).

ודאי קשה המעבר מעבודה וקריירה מקצועית למי שנעזרים או מזוהים עם סמלים חיצוניים – מדים, דרגות, חלוקים, סרבלים. אדם אחרי עשרות שנים של קריירה בצבא, או כטייס או כרופא, פושט את הסמלים המזהים ולובש צורה אזרחית "פשוטה" וודאי חווה בעוצמה רבה את השינוי המשמעותי שהוא עובר. אולם, גם בלא סמלים מזהים חיצוניים בולטים, המעבר מוחשי ובולט.

כמו במעברים אחרים בחיינו, אנחנו יכולים לחוות את הפרישה לגימלאות כעוד משבר קשה מלווה אובדנים ונפילה ממש. אנחנו גם יכולים לראותו כסיום של שלב ומעבר לשלב אחר בחיינו, שמתאים יותר לצרכינו בזמן הזה ופותח לנו אפשרויות לעשייה ולבילוי, ששנים רק ייחלנו להם.
נראה כי אחת הדרכים בה מתבטאת החרדה מפני השינוי ומה שהוא יביא ולאן שהוא מצביע שאנו מתקרבים – כל אלו דוחפות לעסוק באחיזה בקרנות המזבח של עברנו ה"מפואר". החרדה מפני השינוי ומה שאנו עלולים לתפוס כנפילה גדולה, מקשים להתמסר להווה ולעתיד, שיכולים לצפון בחובם עבורנו את מה שיהיה גולת הכותרת של מעגל חיינו בעולם הזה.

02.12.06