מחשבות על הזקנה /מיכאל פז
(מאי 2006)

יום חורף בהיר, השמש הנהדרת יצאה ומענגת את ההולכים בדרכים. יום ששי ואני חוזר מקניות. אויר צח אחרי ימים גשומים. טעם החיים! איזה כיף לצעוד כך בדרך הביתה. כמה נפלא ההווה הזה וכמה אתגעגע אליו ודאי בעוד שנים לא כל כך רבות, אם רק אזכה להן.
כאן הלכו לפני בני-אדם שחיו ופעלו ומיצו חיים וכעת נעלמו מהנוף האנושי ותורנו לאכלסו. אסור לתת לרגעים כאלו לעבור לידנו בלי להתענג עליהם ולהוקירם.

לא רחוק היום בו הסתכלנו בשמץ של זלזול בזקן גורר רגלים בהליכתו כשאנו חולפים לצדו ומותירים אותו בין רגע מאחורינו. כוחנו במותננו וכולנו כח ועיזוז. שיניים תותבות היו מקור ללעג וצחוק והנה הכל כל כך קרוב אלינו ואני אהיה אותו זקן גורר רגליים ומתאמץ לשמור על שיניי בפי. הידיים היציבות תאבדנה מכוחן ולמשימות מאומצות נחפש "גיבור" שיבצען. כל זה – אם נזכה.

קשה באמת לקיים "והדרת פני זקן!" אם זה היה פשוט ומובן מאליו, לא היה צריך לצוות על כך. כל כך טבעי לנו להירתע מאותות הזקנה המקרבים את חדלוננו ואיך נמנע מלגנותם וללגלג עליהם?
כמה לא טבעי לנו לחשוב על זקנים במושגים של אהבה, התאהבות, מיניות. האטרקטיביות של הגוף (אם לא של הנפש) הולכת ופוחתת בתפיסותינו ועם היציאה ממעגל העבודה, יש איזו הידחקות לשוליים של החיים והחברה בדומה לשיר ה"קטר קיטור ישן" ששר אריק לביא.

כילד נראו לי בני הארבעים והחמישים גדולים ונישאים וכמעט כל יכולים. בני הששים והשבעים כבר נראו בעיני זקנים בלים, שמוטב אם דאגו לחלקה!!! מה כבר שווים חייהם? טוב, לא של ההורים שלי כמובן, אבל של זולתם?!

השנים עוברות ואני מתקרב לאותם עשורים מפחידים ונכספים כאחת, אינני חווה את הדימוי שהיה לי לשנים אלו. אני רחוק מלהרגיש זקן בלה, אולם מדוע שאתמה על כך? עודני עצמאי, עודני צועד לי קוממיות בדרכי הביתה ביום חורפי שטוף שמש נהדרת. סביר להניח שעם הזמן יואטו צעדי ויהפכו מהוססים וזהירים יותר, מאוחר יותר יתכנו שינויים נוספים בדרגות קושי בלתי צפויות כעת. על כך נאמר: "דיה לצרה בשעתה" וכל עוד אני כאן כדי למצות את החוויה הנהדרת של הבוקר הזה, אני אופטימי שגם בעתיד אדע למצוא בכל מצב (כמעט) את המיוחד והנפלא שבו בתוך מתנת חיי המיוחדת.

טוב אולי במקרה שלי זו לא חוכמה כל כך גדולה. במקביל להתקדמותי לאזור התוהו המאיים, אני סוקר את ילדיי ונכדותיי וצמיחתם וזה מחפה הרבה על חוויית המורד הבלתי נמנעת שמלווה אותי. יש לי את המטריה הנהדרת הזו לחסות בצילה ואולי נכון יותר להציגה כשמשיה.
למי שקשה יותר ואין לו נוחות נפלאה זו, עליו לטרוח ולארגן לו את מקורות הכח שיתנו משמעות בעתידו כדי שיהפוך בבוא העת להווה נכסף.
כך אולי נפחד פחות מהזקנה ונשתוקק אליה לא רק כדי לחוות בה את היותנו כוכבי העבר.

_______________________________________________________________________
18.02.06