גמלאי זה מקצוע! /מיכאל פז
(אוקטובר 2007)

מזמן הפסקנו להתייחס לעקרת-בית כאל אשה שאינה עובדת. בחברה שלנו כבר מקובל, שאשה או אם עובדת נושאת במשרה אחת מחוץ לבית ובעוד אחת, לפחות – בבית. ניתנה לגיטימציה להעסקת עוזרת ומטפלת כדי לסייע בניהול משק-הבית והטיפול בילדים וזאת במטרה לאפשר לשני ההורים לעבוד מחוץ לבית (והיום – גם בבית). אז בתשובה לשאלה בדבר "עיסוק" או "תעסוקה", אין בעיה להשיב: "עקרת-בית" (ולא ירחק היום שישיבו גם: "עקר-בית"). במקרה כזה מדובר באשה עובדת הנושאת תפקיד ניהול משק הבית.

אחרי כמה עשרות שנות עבודה, אני לקראת פרישה מוקדמת. צברתי זכויות, שיאפשרו לי המשך קיום בכבוד מבחינה כלכלית. מה שמעסיק/מטריד אותי היא שאלת התעסוקה, בבחינת: "דע מה תשיב לאפיקורס!" אילו זקנתי והגעתי לגיל הפרישה שבחוק, היתה עולה השאלה בהקשר של: "כיצד בדעתך להנות מהפנאי החדש?" כאומרים: "שב לך על זרי הדפנה עד שתשכב מתחתם!" (אצלי מדובר כולה על נ"ט שנים).
מאוהב אדם כמותי מצופה אולי, שאתנדב במשהו ואעשה למען זולתי. אולם, בגיל 61 מצופה ממני גם על ידי, שאעסיק עצמי במשהו מוגדר ומועיל המכונה עבודה ואין מדובר באיזו חלטורה של פעם בחודש.

אז חזרתי לעסוק בציפיות. אולי קודם כל כדאי ונח לנטרל את ציפיות הזולת ממני – יואיל נא כל אחד לצפות מעצמו ולנהל את תוכנית חייו שלו! נותר לי אפוא לבחון את ציפיותי ולדאוג, שלא יפרדו או יתרחקו מרצונותי. כמי שסבור, שבמידה רבה בידנו לקבוע את גורלנו, אני משוכנע, שמה שמאד ארצה זה גם מה שיהיה (לא כתבתי "יקרה", כדי לא להדגיש מיקריות(.
אט אט אני מגבש לעצמי תוכנית כיצד להגיע ליעד שהצבתי לעצמי. הגדרתי לעצמי סוגי פעילויות שארצה לעסוק בהן ואת היקפן. נותר לצאת לדרך ולאורכה להיות קשוב לרחשי הלב, כדי שהשגת היעדים תהיה אכן משאת נפשי ולא אליבי, או תחליף או צורך לרצות מישהו. הפרישה המוקדמת פותחת חלונות הזדמנות מגוונים הכוללים יציאה מוחלטת ממעגל העבודה והתפנות לתחביבים בלבד. ברגע מסויים אעמוד בערך היכן שעומד מי שפוטר מעבודתו, אולם עקב השוני בנסיבות היציאה ממעגל העבודה – אמצא במקום רגשי/דימויי שונה לחלוטין.
כך אני ממתין מסוקרן לגלות מה אם כן אעשה, או נכון יותר להגדיר זאת: "מה אבחר לעשות וכיצד אדאג שזה יתגשם"

לפני מספר חודשים כתבתי: "וזה עוד טרם פרישה". כעת אני כותב על סף הפרישה.


מתוך אתר "הרהורי פז"