איכות חיים אחרי פרישה מעבודה / דליה נקר
(ספטמבר 2008)

זהו,נגמר.
הגיעו לקיצן שנים רבות של עבודה. זו המגדירה אותנו ומבהירה את ערכנו בעיני הזולת ובעיני עצמנו, זו המספקת לנו את שכרנו ומגדירה את מעמדנו הפיננסי במשפחה ובחברה, זו היוצרת קבוצה חברתית להשתייך אליה ולבלות במחיצתה בשעות הפנאי. עבודה המספקת סוג של משמעות קיומית עבורנו.

25-30 או אפילו 40 שנים של מוכר וידוע, שהתנהלו בתוך מערכת חוקים, נהלים ונורמות שנקבעו במשך תקופה ארוכה והיוו עבורנו אי של יציבות.הגיע העת לפרוש, בין מרצוננו ובין מרצונו של ה'אח הגדול' ושל מגמות הולכות ומתפתחות של צמצום כח העבודה והשארת צעירים במערכת, על מנת לקבל מהם יותר ולתת להם פחות.

אנחנו, קבוצת בני ה- +50 - +60, מוצאים עצמנו בסוג של שבר. עד כה הופיעה לנו המציאות כשקופה וברורה, מתנהלת בוודאות ובתוך שגרה מרגיעה, לכאורה. כעת, עם הפרישה, נוצר שבר בשקיפות ועלינו להתחיל לנקות את העכירות הנוצרת בעטיו ולהפעיל את ה'מגבים' על חלון העתיד שלנו. נקיון החלון, הוא צעד הכרחי, שמשמעו פרידה מכל המוכר והידוע: הזהות התפקידית בעולם העבודה, זהות משפחתית, חברתית וקהילתית ברורה וזהות גילאית.

עלינו "להפריש" מתוך חיינו אותה זהות שליוותה אותנו תקופה ארוכה, על מנת לאפשר הפשרת ההגדרות של ה'אני האותנטי' שקפאו בנו לאור נסיבות חיינו ולפרוש כנף אל עבר שנות דור משמעותיות, המקבלות את פנינו ומזמינות אותנו ליצור אותן באיכות ובעוצמה למימוש והגשמה.

איכותן של השנים הבאות תלויה במידה רבה במידת המחויבות שאנו יוצרים לעצמנו והאחריות שאנו לוקחים על מנת לממש את מי שאנחנו.

באימון לפרישה מעבודה, אני שמה דגש רב בבניית האחריות והמחויבות למימוש עצמי כפלטפורמה הכרחית לאיכות חיים בגמלאות. פורשים רבים יוצאים בחשש ובפחד מהלא הידוע ולא מוכר העתידי המצפה להם. ההתמקדות בפחד מעצימה אותו ויוצרת חיים ללא אפשרויות. הפורשים נוטים גם, באופן טבעי, להתמקד במי שהם היו ובמה שהיה שם עבורם על מנת להיות. בתהליך האימון, אני מאפשרת 2-3 מפגשים של התמקדות בעבר, על מנת להיפרד באופן בונה ומקדם מאותה זהות תפקידית שעוצבה בשנות העבודה. שימת דגש על הפרידה ואפשרות לבצעה במינון מתאים ובאופן נכון, סוללת נתיב משמעותי ואיתן ליציקת תוכן איכותי לעתיד לבוא.

בניית המחויבות ל'אני העתידי', מתבססת גם על הפרידה מהרגלים ופראדיגמות, שהנדושה בהן היא: "בגילנו, קשה להשתנות". בפועל, הפורשים אינם מצופים להשתנות, נהפוך הוא. הם מתבקשים להתחבר מחדש למי שהם תמיד היו ויהיו, למקור האותנטי שאולי ננטש או הוזנח בכל השנים בהם הם נדרשו לעמוד במחויבויות החיים השונות (פרנסה, גידול המשפחה וכו'). ולכן, חלק משימת הדגש באימון לפרישה מעבודה מושם על הפיכת פראדיגמת ה'שינוי' לפראדיגמה של 'אפשרות'.

החיבור החדש אל האני והעצמי, מתקיים בתוך אפשרות של יצירת הֵקשר חדש להוויה של הפורשים, היום ובעתיד. אנו מקדישים זמן אימון לבניית זיכרונות חדשים, החלפת הסיפורים דאז שלעיתים אינם מאפשרים את ההתקדמות של הפורשים והמצאת סיפורים חדשים, המגדירים אותם מחדש ומאפשרים להם להיות מי שהם רוצים להיות, וליצור את העתיד האפשרי למימוש.

בתהליך זה, אנשים נזכרים בחדווה בחלומות ישנים שלא מומשו, במטרות ושאיפות שלא התאפשרו עקב נסיבות החיים, וביכולות וכישורים שהונחו בצד, כיון שלא היו רלוונטיים לאותה מציאות. הפורשים נזכרים מחדש ב'אני האותנטי' שלהם. זה שאינו קשור רק לחיי עבודה אלא המחובר בעבותות למי שהם, כאינדיבידואליים עצמאיים, עם אפשרויות בלתי מוגבלות להגשמה ולמימוש.

קחו למשל את אלי, שכבר 6 חודשים לפני מועד הפרישה ידע עליה (במפתיע), והחל לחוש באי נוחות מצטברת לקראת העולם שאחרי העבודה. ארגונו היה רגיש למנהל הזוטר, שהשקיע את 35 השנים המשמעותיות בחייו בארגון, וסיפק לו 10 מפגשי אימון לפרישה. המחלקה אותה ניהל היתה הכל עבורו והוא היה המחלקה. עמיתיו לעבודה היו גם חבריו וחברי המשפחה. המשפחות יצאו לטיולים משותפים ונוצרו אף חברויות בין הילדים.
אלי, לדבריו, לא ידע להיות מישהו אחר חוץ ממנהל המחלקה המסוימת ועובד הארגון. כל כך היה מושקע בעבודה עד שויתר על השקעה בחלקים אחרים של עצמו והזניח תחביבים אותם החל לפתח בילדותו. בגיל 58, בחוויה שלו, החיים הפסיקו להיות מוכרים ורציפים וסימני השאלה, לגבי מה יעשה ומי הוא יהיה, החלו 'לאיים' על רווחתו האישית.
אשתו, בת גילו, שעדיין עובדת, 'הוסיפה שמן' למדורת החששות והשיחות ביניהם הסתיימו בד"כ במשפט "צריך למצוא עבודה אחרת".
במפגש הראשון שלנו, אלי הגדיר את מטרתו העיקרית כמציאת משהו לעשות אחרי הפרישה, כדי ש'לא יתבטל כל היום בבית', כדברי אשתו. הוא מאד רוצה למצוא עבודה ולהמשיך לפרנס את המשפחה. במשך כל חייו לא החסיר מאום מאשתו ומהילדים ומכיון שכולם עדיין זקוקים לו, עומדת לנגד עיניו רק האפשרות של מציאת עבודה הולמת.
כבר במפגש ההיכרות נחשפו השיחות העצמיות לגבי משמעות הגיל במציאת עבודה, ספקות רבים לגבי יכולותיו, וחששות שמא לא יוכל להמשיך לתמוך כלכלית בילדיו הבוגרים. בשתי הפגישות הבאות, אלי בחר לספר על עצמו, תפקידיו השונים בחברה, על העובדים ומכתבי התודה וההערכה שנאגרו במגירותיו. במהלך שיחת האימון והתייחסות לפרספקטיבות השונות לגבי עבודתו, אלי החל להדגיש את מה שלמעשה הוחמץ במשך השנים בעבורו, את אותם דברים שנאלץ לוותר עליהם לגבי עצמו, כמו אהבתו הגדולה לתחום האומנות.
בהמשך תהליך האימון התאפשר לאלי להתבונן על פעולותיו והתנהלותו בעבודה בתוך ההקשר של אומנות. הוא החל לגלות איך התחום הזה 'צבע' את עבודתו בצבעים ייחודיים וכיצד כישוריו הרבים כעובד וכמנהל, ויכולות הביצוע שלו, היו אומנות בפני עצמה.
משהקשר הזה נעשה כל כך ברור, אלי יכול היה להבחין כיצד הכישורים והמיומנויות ששירתו אותו להצלחה בתפקיד יכולים אף כיום לעמוד לרשותו במציאת עיסוק מהנה ומספק להווה ולעתיד. מאותו מפגש שונתה בקשתו והוגדרה כ'מציאת כל עבודה בחצי משרה ובניית סדר יום מוגשם'.

לאחר 10 מפגשי אימון, אלי עובד כיום 3 ימים בשבוע במשרד קטן בו הוא אחראי על הנהלת חשבונות וגביית כספים, ובימים הנותרים עיצב לעצמו, לאחר בדיקה מקיפה, תכנית מאתגרת המשלבת הרצאות ועיסוק בתחום האומנות ונושאים אחרים, חוגי העשרה ופעילות גופנית בקאנטרי השכונתי, ביקורים קבועים אצל הוריו הסיעודיים וכן אצל ילדיו ונכדיו. עם אשתו שהיתה שותפה, על פי בקשתו, לחלק ממפגשי האימון, יצר תכנית של בילוי זוגי במהלך השבוע, תוך שילוב הטיול הגדול לארצות הברית אותו רצה לתת מתנה לעצמו עם הפרישה.

הבסיס לחיים איכותיים לאחר פרישה מעבודה, נוצר אם כן, באימון, ע"י שימת דגש על 2 נקודות מרכזיות. האחת – תהליך פרידה במינון נכון, המאפשר את יצירת ההקשר המעצים ונקודת המבט המקדמת לעתיד. השנייה – בניית זיכרונות עבר חדשים על ה'עצמי', הכוללים אירועים, כישורים, מיומנויות ואפשרויות.

מתוך ניסיוני בשנים האחרונות, כשהפורשים צולחים בהצלחה את השלבים הללו, הם נכונים ומוכנים לאפשרות ליצור את חיי הגמלאות שלהם בעוצמה, תוך חיבור בלתי מתפשר למי שהם.

וזוהי רק ההתחלה...לה...לה...

מוזמניםלהגיב